דופמין הוא מוליך עצבי, חומר כימי שתא עצב משחרר כדי להעביר אות לתא הבא. רוב תאי הדופמין נמצאים באזור קטן במוח התיכון, ומשם הם שולחים שלוחות לסטריאטום, לקליפת המוח הקדמית ולאמיגדלה. שנים רבות כינו אותו חומר ההנאה של המוח, אבל לפי סיכום של המכון הלאומי של ארה״ב לחקר סמים (NIDA), החוקרים חושבים היום שתפקידו קשור יותר לחזרה על פעולות מתגמלות, ופחות ליצירת ההנאה עצמה.
העמוד מסביר מה מצאו שלושה קווי מחקר על דופמין, מה עושים תאי הדופמין כשתגמול מגיע בהפתעה וכשהוא צפוי מראש, ואיך ניקוטין וסוכר נכנסים לאותה מערכת. ליד כל ממצא מופיעים שמות החוקרים ובעלי החיים שבהם הוא נמדד, כי חלק גדול מהידע הזה מקורו בניסויים בחולדות ובקופים.
רצון והנאה עוברים במוח בשני מסלולים נפרדים
ההבחנה הזאת יצאה מהמעבדה של קנט ברידג׳ וטרי רובינסון מאוניברסיטת מישיגן. בניסוי מ-1989 הם רוקנו כמעט את כל הדופמין במוח של חולדות, וציפו שהחיות ייהנו פחות מטעם מתוק. זה לא מה שקרה. הבעות הפנים שחולדות עושות כשהן טועמות סוכר נשארו רגילות לגמרי, אבל החולדות הפסיקו לחפש מזון ולאכול אותו בעצמן. בסקירה שפרסמו ב-2016 הם מסבירים את הפער כך: הדופמין משרת את הרצון, ולא את ההנאה.
מה זה
המשיכה אל התגמול והדחף לחפש אותו. החוקרים קוראים לזה בולטות תמריצית, והיא מתעוררת לרוב סביב רמזים שקשורים לתגמול.
ההשפעה הנעימה ברגע שהתגמול נצרך בפועל, למשל הטעם המתוק בפה.
איפה במוח
מערכת גדולה ויציבה, שכוללת את שלוחות הדופמין מהמוח התיכון אל גרעין האקומבנס ושאר הסטריאטום.
מוקדים זעירים ושבירים. אצל חולדה המוקד שבגרעין האקומבנס הוא בערך מילימטר מעוקב, כ-10% מנפח הגרעין.
אילו חומרים
דופמין. גירוי חשמלי שהעלה את רמות הדופמין הגביר פי ארבעה את הרצון של חולדות לאכול, בלי להגביר את ההנאה.
אופיואידים ואנדוקנבינואידים, חומרים שהמוח מייצר בעצמו. לפי הסקירה, גירוי של דופמין במוקדי ההנאה לא הגביר את ההנאה באף ניסוי.
בהתמכרות
לפי התאוריה של השניים, הרצון מתעצם עם הזמן, בעיקר מול רמזים שקשורים לחומר.
ההנאה לא חייבת לגדול באותה מידה, ולפעמים היא אפילו פוחתת.
לפי Berridge & Robinson, 2016. זו עמדה של קבוצת מחקר אחת ולא הסכמה של כל התחום: החוקרים סלמון וקוראה מדגישים את תפקיד הדופמין במאמץ, וסקירה על ניקוטין מ-2010 עדיין מתארת את הדופמין כאות לחוויה נעימה.
אור, המתנה ונוזל בניסויים של וולפרם שולץ
וולפרם שולץ ועמיתיו רשמו את הפעילות החשמלית של תאי דופמין בודדים אצל קופים, בזמן שהקופים למדו משימה שבסופה קיבלו מנת נוזל. ב-1997 סיכמו שולץ, דיין ומונטגיו את הממצאים בכתב העת Science, והציעו שהתאים מאותתים על טעות בחיזוי של תגמולים. בגרסה מפושטת, כל ניסיון במשימה כזאת בנוי משלושה שלבים.
-
האות
אור, תמונה או צליל מופיעים. אחרי שהקוף למד שהם מבשרים על תגמול, תאי הדופמין יורים מטח קצר כבר ברגע הזה, לפני שהקוף קיבל דבר.
-
ההמתנה
הזמן שעובר בין האותות לתגמול. במשימה שתוארה ב-1993 הופיעו שני אותות, הוראה ואחריה אות שבישר על התגמול, ואף תא דופמין לא נשאר פעיל לאורך כל ההמתנה שביניהם.
-
התגמול
הנוזל מגיע. בזמן הלמידה הגיבו לו 25% מתוך 76 תאים שנבדקו. אחרי שהמשימה נלמדה הגיבו לו רק 9% מתוך 163 תאים.
המספרים לפי התקציר של Schultz, Apicella & Ljungberg, 1993. רעיון טעות החיזוי לפי התקציר של Schultz, Dayan & Montague, 1997.
איך תאי הדופמין מגיבים כשהתגמול מפתיע, צפוי, גדול מהצפוי או לא מגיע?
בחרו מה קרה בניסיון. האות הוא אור, תמונה או צליל שמבשר על התגמול, והתגמול הוא נוזל שהקוף מקבל. הפסים באיור מראים את קצב הירי של תא דופמין, כלומר כמה הוא פעיל, לאורך ניסיון אחד. זה איור סכמטי לפי התיאור של שולץ, ולא נתוני מדידה. הזמן זורם מימין לשמאל.
בסקירה מ-2016 שולץ מוסיף נקודה שמסבירה למה תמיד רוצים עוד. אחרי כל תגמול התחזית מתעדכנת, ולכן אותו תגמול בדיוק מפסיק לעורר את התאים. כדי לקבל שוב את אותה תגובה צריך תגמול גדול יותר. על דופמין בהקשר של מסכים, התראות וגלילה בטלפון יש באתר עמוד נפרד.
איך ניקוטין נכנס לאותו מעגל
ניקוטין נקשר לקולטנים ניקוטיניים על תאי הדופמין במוח התיכון, ובעיקר לסוג שנקרא α4β2. התוצאה היא שחרור דופמין בגרעין האקומבנס. כך מתאר זאת ניל בנוביץ בסקירה מ-2010 בכתב העת New England Journal of Medicine. באותה סקירה הוא מציין שחולדות שבהן נפגעו תאי הדופמין לא המשיכו לתת לעצמן ניקוטין.
המהירות חשובה. לפי NIDA, רמת הניקוטין במוח מגיעה לשיא תוך 10 שניות מהשאיפה, וגם ההשפעה החריפה שלו דועכת מהר. שולץ כותב שסמים כמו ניקוטין מגיעים למוח ישירות דרך הדם ולא דרך החושים, ושההשפעה שלהם לא נבחנת מול תחזית. היא פועלת כמו הפתעה חיובית שלא נחלשת, בניגוד לתגמול טבעי שהמוח כבר למד לצפות לו.
בין סיגריה לסיגריה רמת הניקוטין במוח יורדת, ואיתה רמת הדופמין ורמות של מוליכים עצביים אחרים. לפי בנוביץ, הירידה הזאת גורמת לתסמיני הגמילה, ובהם הדחף לעשן. בעמוד על מה שעובר על המוח אחרי שאיפת ניקוטין מתואר הצד הכימי של הרגע הזה. בשיטת אלן קאר מתארים את המעגל במילים פשוטות: הסיגריה בעיקר מסלקת לזמן קצר את תחושת החוסר שהסיגריה הקודמת השאירה.
גם הסביבה נכנסת לתמונה. לפי NIDA ולפי בנוביץ, המגע של הסיגריה ביד, הריח, המראה וכל טקס ההדלקה מתחברים עם הזמן לעליות החדות ברמת הדופמין, עד שהם לבדם מספיקים כדי לעורר דחף. זה מזכיר את האור שהקופים למדו לקשר עם הנוזל. על הצד הזה כתבנו גם בעמוד על ההתמכרות הנפשית לסיגריות.
ומה מצאו החוקרים על סוכר
רוב הידע על סוכר ודופמין נאסף בניסויים בחולדות. ניקול אבנה, פדרו ראדה וברטלי הובל מאוניברסיטת פרינסטון סיכמו ב-2008 סדרה של ניסויים שבהם חולדות נשארו 12 שעות בלי מזון, ואחר כך קיבלו במשך 12 שעות תמיסת סוכר של 10% ומזון רגיל. אחרי שלושה שבועות ויותר במשטר הזה, החולדות שתו כמות גדולה במיוחד בשעה הראשונה של כל יום.
הממצא המרכזי נגע לדופמין. אצל החולדות האלה נמדד שחרור דופמין בגרעין האקומבנס ביום הראשון, ביום השני וביום ה-21. בקבוצות הביקורת, שקיבלו סוכר כל הזמן או טעמו אותו רק פעמיים, התגובה נחלשה, כמו שקורה עם מזון שכבר אינו חדש. גם הטעם לבדו הספיק: כשהסוכר נבלע אבל התנקז מהקיבה כמעט בלי להשאיר קלוריות, הדופמין עדיין שוחרר.
החוקרים כתבו שבתנאים מסוימים חולדות יכולות לפתח תלות בסוכר, ושייתכן שהדבר רלוונטי גם למצבים מסוימים אצל בני אדם. אצל ברידג׳ ורובינסון, טעם מתוק היה המבחן המרכזי להנאה. שני המחקרים יחד מראים איך מתיקות נוגעת בשני המסלולים: מוקדי ההנאה מגבירים את ההנאה ממנה, ואצל חולדות עם גישה לסירוגין תגובת הדופמין לא דעכה. איך זה נראה מחוץ למעבדה מתואר בעמוד על סוכר והתמכרות שלא שמים לב אליה.
הורמון, מחלות ומספר התאים
האם דופמין הוא הורמון?
גם וגם. במוח הוא פועל בעיקר כמוליך עצבי שעובר בין תאי עצב. אבל דופמין שמגיע מעצבים בהיפותלמוס זורם בכלי דם קטנים אל בלוטת יותרת המוח, ושם הוא מדכא את הפרשת ההורמון פרולקטין, כך לפי סקירה בכתב העת Endocrine Reviews מ-2001. בתפקיד הזה הוא מתנהג כמו הורמון.
מה עוד דופמין עושה, חוץ מרצון ותגמול?
לפי אותה סקירה מ-2001, ירידה בפעילות הדופמין במוח או פעילות יתר שלו יכולות להוביל להפרעות כמו מחלת פרקינסון וסכיזופרניה. סלמון וקוראה מוסיפים שבגרעין האקומבנס הדופמין קשור להפעלה, להשקעת מאמץ ולהתמדה במשימה, ולא לתיאבון עצמו.
כמה תאי דופמין יש במוח?
מעט מאוד. NIDA מתאר מוח שבנוי ממיליארדי תאי עצב, ומתוכם, לפי שולץ, רק כמיליון תאי דופמין אצל אדם, כ-200 אלף אצל קוף וכ-20 אלף אצל חולדה. הם יושבים במוח התיכון, ושולחים שלוחות באורך של כמה מילימטרים אל הסטריאטום, אל קליפת המוח הקדמית ואל האמיגדלה.
ארבע אמונות נפוצות על דופמין, מול מה שנמצא בפועל
-
דופמין הוא חומר ההנאה של המוח.
בחולדות שאיבדו כמעט את כל הדופמין במוח, ההנאה מטעם מתוק נשארה רגילה. NIDA כותב שהחוקרים כבר לא רואים בדופמין גורם ישיר להנאה, אלא חלק ממנגנון שגורם לנו לחזור על מה שהיה טוב.
-
כל דבר טוב שקורה לנו משחרר עוד דופמין.
אצל הקופים של שולץ, תגמול שהגיע בדיוק כצפוי לא שינה את פעילות התאים. אצל חולדות שקיבלו סוכר כל הזמן, תגובת הדופמין נחלשה עם הימים.
-
הדופמין הוא מה שגורם לנו להיות רעבים.
לפי סלמון וקוראה, הדופמין בגרעין האקומבנס לא אחראי לתיאבון עצמו אלא להשקעת מאמץ. במבוך שבו זרוע אחת הציעה 4 כדורי מזון מאחורי מחסום והשנייה 2 בלי מחסום, חולדות עם מחסור בדופמין בחרו שם יותר בזרוע הקלה.
-
מעשנים נהנים מהסיגריה בזכות הדופמין שהיא משחררת.
בנוביץ כותב שההקלה מתסמיני הגמילה היא כנראה הסיבה העיקרית לשיפור במצב הרוח ובריכוז שמעשנים מרגישים. גם NIDA מתאר שעם הזמן חומר ממכר נלקח כדי להקל על אי נוחות, ולא כדי להרגיש היי.
על אילו מחקרים העמוד נשען
- NIDA, Drugs and the Brain, 2020. מה דופמין עושה במעגל התגמול, ובמה סם שונה מתגמול טבעי.
- NIDA, Is nicotine addictive?, 2020. מהירות ההגעה של ניקוטין למוח, והקשר בין רמזים מהסביבה לדופמין.
- Berridge KC, Robinson TE, 2016. ההבחנה בין רצון להנאה, וההסבר של השניים להתמכרות.
- Schultz W, 2016. סקירה על טעות החיזוי של תאי הדופמין, ובה גם מספר התאים אצל אדם, קוף וחולדה.
- Schultz W, Apicella P, Ljungberg T, 1993. רישום של תאי דופמין אצל קופים לאורך שלבי הלמידה. מהמאמר נקרא רק התקציר.
- Schultz W, Dayan P, Montague PR, 1997. המאמר ב-Science שהציג את רעיון טעות החיזוי. ממנו נקרא רק התקציר.
- Benowitz NL, 2010. סקירה על התמכרות לניקוטין, הקולטנים במוח ותסמיני הגמילה.
- Avena NM, Rada P, Hoebel BG, 2008. ניסויי הסוכר בחולדות ומדידות הדופמין בגרעין האקומבנס.
- Salamone JD, Correa M, 2012. תפקיד הדופמין במאמץ ובהפעלה, וניסויי המבוך.
- Ben-Jonathan N, Hnasko R, 2001. דופמין כמעכב של ההורמון פרולקטין. מהמאמר נקרא רק התקציר.
מי שרוצה להבין את מלכודת הניקוטין דרך השיטה ולא דרך המעבדה, ימצא הסבר על המפגש בסדנה של אלן קאר.






