התמכרות למסכים

איך לא לשלוח את היד לנייד, כששומעים את צליל ההתראה

 

אנחנו "מבלים" בנייד, הרבה יותר שעות ממה שתכננו, נכנסים לקרוא הודעה חשובה, אבל במקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו שקועים עמוק בקנדי קראש או בגלילה אינסופית בפייסבוק.

 

אחרי שעה, או יותר אנחנו נזכרים שבכלל לא השגנו את המטרה שלשמה בכלל נכנסנו לנייד, שוכחים, הולכים לאיבוד.

עושים את זה ללא מודע. כיצד מתמודדים עם התמכרות למסכים ומה הקשר לדופמין (החלק במוח שגורם לנו להתרגשות) כמובן, האם אפשר להיגמל? ספוילר: בוודאי שכן

התמכרות למסכים

גמילה מהתמכרות למסכים: מאפשרת גלישה ללא רגשות אשם, יותר פרודוקטיביות בעבודה והמון "זמן מת" ליצירתיות

הידעתם?

  • האדם המכור נוגע בטלפון 2617 פעם ביום
  • האדם המכור פותח את הנייד 80 פעם ביום בממוצע
  • בכל תאונה רביעית על כביש- מישהו היה בנייד
  • ההתמכרות לא פוסחת על בני נוער. כ- 72% מבני נוער מרגישים צורך לענות, בכל פעם כשהטלפון שלהם מצלצל. לפעמים אפילו מתוך שינה. הם מתעוררים מצפצוף קטן, שפוגע להם באיכות השינה. הנייד לא מניח להם.
  • אנשים גולשים כשעתיים וחצי ביום בממוצע- פי 3 מהרצוי. כן, גם אם זה לצרכי עבודה. בקרב בני נוער אגב, המספרים גבוהים יותר.
  • לטכנולוגיה יש יתרונות רבים, זה בסדר להיות מעודכנים (אפילו רצוי)  מותר להשתמש בנייד.

אם כך, אז מה המשמעות של גמילה מהתמכרות למסכים?

המשמעות היא לא לוותר על הטכנולוגיה, או למנוע מכם לגלוש באינטרנט או בפייסבוק. המשמעות של גמילה מהתמכרות למסכים היא להפחית, לגרום לכם להיות פרודוקטיביים ולא לגלוש כל היום ברשתות חברתיות, בוואטפס, לשחק בפורטנייט, לא לשלוח את היד בכל פעם כשאתם שומעים "נוטיפקיישן" את צליל ההתראה של הפייסבוק, כשמישהו עשה לייק לתמונה שהעלתם או הגיב לפוסט בקבוצה.

כך תשימו לב שהתמכרתם:

להתמכרות למסכים יש צבעים שונים וצורות שונות: האחת, אופיינית אצל אנשים שלא מסוגלים להיות בזמן מת. כשאנחנו מתכוונים לזמן מת, אנחנו מתכוונים לכל הרגעים האלו, הקטנים, כשאנחנו בין לבין: בהמתנה לרופא, לקופה פנויה בסופר. אז היד נשלח במהירות לנייד במקום סתם לבהות, להסתכל מסביב, לחשוב, לדמיין, להיות יצירתיים.

גמילה מהתמכרות למסכים: איך תרגישו אם שכחתם את הטלפון שלכם ברכב או בבית? כן, גם אם אתם יודעים שהכל בסדר ולא קרה דבר. אם מתנגבת לכם תחושה של מחנק, אולי מעט לחץ ומתח, סביר להניח שאתם  מכורים למסך.

בחנו את עצמכם:

האם אתם מסתירים? מתביישים? כמה פעמים גללתם בפיד בפייסבוק או בגוגל ואז כשמישהו עבר לידכם, מיד הסתרתם את חלון הגלישה.

 האם אתם חווים רגשות אשם? צפיתם בנטפליקס במשך 4 שעות? איך הרגשתם אחרי?

 האם הפסקתם בפעילות אהובה בגלל הטכנולוגיה?

האם אתם חווים פגיעה בפרודוקטיביות בגלל צפייה בטלוויזיה או גלישה באינטרנט? "שורפים" זמן על דברים לא חשובים או מרגישים שאין לכם את הזמן מת, רק לחכות בתור לסופר?

כל אלו סימנים שיכולים להעיד על התמכרות למסכים.

אז למה אנחנו כ"כ מתרגשים כשאנחנו גוללים בפייסבוק או משחקים במשחק בנייד? מסתבר שיש קשר בין דופמין (שהוא סוג של כימיקל במוח, הורמון שמשתחרר וגורם לנו לתחושות חיוביות בגוף) לבין גמילה ממסכים.

התחושה הזו, היא אותה תחושה כמו עם שוקולד. כשאנחנו נותנים לילד שלנו אצבע שוקולד קינדר, משתחרר דופמין (הרי מי לא שמח לאצבע שוקולד?). אבל אם אנחנו רוצים באמת לשמח את הילד, אנחנו נשדרג ונקנה לו ביצה, עם הפתעה אקראית בפנים ואז משתחרר עוד יותר דופמין והילדים מתחילים להתרגש לא רק מהשוקולד המתוק, אלא מההפתעה שמתחבאת והם מחפשים אותה שוב ושוב ושוב מתמכרים לתחושת הפתעה.

מה הקשר בין דופמין והתמכרות למסכים?

כשאנחנו רואים תוכן מהודר, נוצץ, עם אורות ומוזיקה, כזה שמוצג לנו בצורה ראוותנית- אז המוח שלנו מגיב ומשחרר לנו בגוף דופמין. שימו לב מה קורה כשאתם משחקים קאנדי קראש פעם אחת עם ובפעם השנייה בלי סאונד. כשאתם משחקים עם סאונד, עם מוזיקה, שומעים את הממתקים מתפצחים- אז רמת ההתרגשות עולה ומשתחרר יותר דופמין.

בקרב ילדים, אנחנו רואים קשר הדוק בין דופמין להתמכרות למסכים: פורטנייט למשל משחרר המון דופמין: משחק הפורטנייט פותר דברים, יש מולטימדיה, סאונד, מדברים עם אנשים, מחכים  שישלחו לנו "חיים שלמים" כדי להתקדם. המשחק נותן מענה לכ"כ הרבה דברים, מעלה שוב ושוב את רמות הרגש. מצד אחד- קדמה מבורכת ומצד שני, לעיתים איבוד שליטה, משום שהסבירות שנרצה לעשות משהו אחר במקום, היא נמוכה ואז במקום לשבת שעה, שיחקנו 3 שעות, התיעדוף משתנה. אנחנו זקוקים לאור, למוזיקה, לצבעים. אם נהיה קיצוניים וכנים, זה לא שונה בשום צורה ממכונת קזינו.

איפה הבעיה בהתמכרות?

צריך לדעת לעצור. כשמשתחררת כמות דופמין גבוהה מידי- אנחנו מאבדים יכולת לקבל החלטות, מאבדים תחושת זמן. סיגריה למשל משחררת המון דופמין.

כל התמכרות היא חוסר יכולת להתרכז בדבר אחר  ולכן החשיבות וההבנה על הקשר בין דופמין והתמכרות למסכים, היא לדעת להציב זמנים וגבולות, לטפל. אחרת נאבד את עצמנו.

הפייסבוק למשל בנוי בצורה מאוד מסוימת, מתוכנת היטב, פיד אינסופי, אנחנו גוללים שוב שוב ושוב וזה לא נגמר ואין תחושת שובע. התראות שמצייצות, מסמנות לנו שמישהו הגיב, עשה לייק, תייג אותנו. יש נקודות אדומות שמופיעות על המסך, קוראות לנו ללחוץ עליהן ( כי זה הסימן שמישהו הגיב לנו, שקרה משהו). מה יקרה אם נלחץ על האדומים? זה ישחרר את תחושת הדופמין, נחוש סיפוק. אבל מנגד, אנחנו גם שבויים במלכודת, משום שזה גורם לנו לרצות להכנס שוב, כדי לשחרר את תחושת האושר שהפיד האינסופי בפייסבוק גורם לנו. זוהי מלכודת מתוחכמת שגורמת לנו ללכת לאיבוד ובעיקר לאבד שליטה על השימוש. זה בדיוק הקשר בין דופמין והתמכרות למסכים, אבל אפשר אחרת.

מה לעשות עם התמכרות למסכים? לומדים לחיות לצד הטכנולוגיה

אף אחד לא רוצה להפסיק לגלוש או לשחק. לרשת יש יתרונות רבים: המידע זמין כאן ועכשיו, הקלות שבה אפשר לסגור תור לרופא או טיסה לחו"ל, מאפשר לנו ללמוד כל תחום שאנחנו רוצים, להגיע ממקום למקום (עם אפליקציית WAZE למשל) יש לנו שאלה? אנחנו מפנים אותה לד"ר גוגל. 

אבל אם אתם רוצים להשתמש, בלי הצד המכור, אתם צריכים ללמוד להשתמש בתבונה. 

מה לעשות עם התמכרות למסכים? סדנת אלן קאר היא קצת כמו לנהוג עם רישיון: מי שיעלה על הכביש ללא רישיון נהיגה, בלי ללמוד את החוקים, יהיה בתוך מלכודת. אבל אם ילמד איך להתנהל, יכיר את החוקים, התובנות, הנסיעה תהיה בטוחה. לכן יש מה לעשות עם התמכרות למסכים: ללמוד מה מניע אותנו, איך אפשר לגלוש ולהנות מבלי להרגיש שבזבזנו יום שלם, איך להפוך את המסך לחלק מהנה ובלתי נפרד מחיינו.

סדנת אלן קאר מאפשרת לקבל כלים פרקטים, מלמדת מה לעשות עם התמכרות למסכים, כיצד לשנות את הדרך בה מתנהגים, להבין איך המוח עובד, למה הכל נוצר, מה האשליה בנוגע לשימוש, תשקף כמה אתם נמצאים ברשתות, מה מניע אתכם להיכנס לרשתות החברתיות, לאפליקציות. אם לא נשנה את התפיסה, נחזור במהירות להרגלי הצריכה שלנו.